הם...
הם הגיעו מתוחים, נמנעים ממפגש עיניים , התיישבו בנוקשות, פניהם כעוסות..
שתקו, כל אחד מחכה שהשני יתחיל..
היא לקחה אויר ופתחה..
"היינו בטיול ארוך, מאורגן, כי אנחנו כבר לא כל כך צעירים, טיול יקר שהשתוקקנו לעשות אותו".
"היה לי קשה, הלכנו הרבה, טיפסנו, הרגל כאבה לי והוא לא היה שם בשבילי, תמיד רץ קדימה, מותיר אותי מאחור, מתמודדת בקושי עם המסלול, קוראת לו.. הוא לא שומע אותי...לא מתחשב בי כלל"
הוא הביט בה "תמיד?" שאל
החזירה לו מבט עוין.. וענתה כמי שנאלצת... "לא תמיד, היו מקרים שנתת יד"
הוא המשיך ושאל וכל הזוגות היו ביחד כל הזמן?
היא הפנתה מבטה ממנו, ולא השיבה..
פנתה אלי ואמרה
"את מבינה , היה שם זוג מבוגר קצת מאיתנו, שתמיד הלכו ביחד, תמיד יד ביד, הוא היה כל כך מתחשב
כל כך בשבילה.."
"אני הרגשתי, כל כך לא נחשבת בעיניו"
"לפעמים חשבתי שהוא אפילו מתבייש בי ובכאב הרגל שלי"
"אם הזוג הזה, לא היה שם, איך היית מרגישה?" שאלתי
הביטה בי בהפתעה, "מה זה קשור?"
"תדמייני לרגע שהזוג הזה, לא היה איתכם בטיול
מה היית מרגישה?"
היא שתקה...
לאחר דקותיים ענתה
" אני חושבת שהייתי מרגישה טוב יותר"
"זה לא היה צובט לי שהוא לא כל הזמן איתי"
אז בעצם מי שהפריע לך זה הם, לא הוא..
הוא פלט אנקת רווחה, היא חייכה מעט, פניה התרככו.
למה אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים?
כמה אנו צריכים להיות בטוחים בעצמנו, כדי להיות רק עם עצמנו ולא להסתכל לצדדים?
